כל ילד יכול ללמוד לקרוא!
שיטת "הגה ואות" ללימוד הקריאה

זוהי שיטה המיועדת לילדים מכל הסוגים - כאלה, שהלמידה במערכת החינוך לא נתנה מענה ליכולותיהם והם מתוסכלים ומבולבלים. ילדים אוטיסטים, לקויי למידה, דיסלקטים - שזוכים ללמידה הבנויה לפי יכולותיהם, שיטתית וחוויתית. השיטה מיועדת גם להורים הרוצים לעזור וללמד את ילדיהם, ולכל מי שרוצה להבין את יסודות השפה העברית.

שיטת לימוד הקריאה המיוחדת, מטפחת את כושר השמיעה בצורה חוויתית, תוך כדי משחק, פעילות גופנית, הפעלת החושים ושימוש בחומרים העוזרים למיקוד תשומת-הלב. כושר הקליטה הרב-חושי מעורר את הלומד, מקל על הלמידה, משמח וגורם להעצמת האחריות האישית ללמידה.

לאדם יש איברי דיבור: איברי הדיבור הם חלקי הפה - שפתיים, שיניים, לשון, חך, גרון. התלמיד לומד להכיר ולהפעיל את איברי הדיבור - תוך כדי פעילות משחקית. השפה העברית היא שפה פונטית. פונם בלטינית - יחידת הקול הקטנה ביותר. בשפה העברית - לכל אות וניקוד יש קול ייחודי. שיטת לימוד הקריאה מיושמת כך שראשית נלמדים 26 עיצורים, לאחריהן 14 התנועות. בשלב הבא מחברים את העיצור והתנועה להברה ולבסוף למילה. דרך הלמידה מתבצעת בתנועה, ציור ופיסול. הילד לומד לקרוא שוב ושוב - ע"י עקרון החזרה, עקרון המשחק, עקרון הדירוג ועקרון ההצלחה - המורה מזמנת לו כל הזמן הצלחות.

הבנת משמעות המילה הנקראת מהווה את החלק השני של לימוד הקריאה.

אם מטפחים אצל הלומד את הכושר להבדיל בין מילה מובנת ללא מובנת - הוא לא יחשוש לשאול את שאינו מבין. הבנת המילה כסמל מילולי לעצם - נלמדת תוך כדי הפעלת כל החושים - מגע, ריח, טעימה, הסתכלות ושמיעה של עצמים בסביבה - ציורם ופיסולם, כדי להמחיש את משמעות המילה והבנתה. ולסיום - שמחת הלמידה היא הנותנת סיפוק הן לתלמיד והן למורה.

על המורה מוטל למצוא את אמצעי הלמידה המתאימים לכל אחד - גם כאשר הוא מתקשה. שיטת "הגה ואות" ללימוד הקריאה מדורגת ומורכבת ממשימות לימוד קטנות. בין משימה למשימה, מתרחשת פעילות גופנית, העוזרת למיקוד תשומת-הלב. התוכנית מחייבת את המורה לדעת בכל רגע ורגע מהו קצב התקדמותו של התלמיד וליצור מצב שבו תינתן לו העזרה הדרושה, כדי לרכוש ידע בכל שלב ולכל אות - לפני שיעבור ללמוד את האות הבאה.

מניסיוני הרב ביישום התוכנית, עלי לומר שהלמידה באופן הזה משמחת, גורמת ללומדים לפתח עצמאות, נכונות ללמוד ושליטה בנלמד.

אנחנו מביעים רגשות כתגובה למצבים שונים בחיים.

מערכת הרגשות שלנו מושפעת מהחינוך שקיבלנו, פרשנויות ודיעות על המציאות. החיים המודרניים, מאופיינים בלחץ מתמיד, קיצורי דרך ומיקוד תשומת-הלב בתוצאה ופחות בתהליך.

לילדים ניסיון חיים מועט והמערכת הרגשית שלהם עדיין לא מווסתת כהלכה, משתנה במהירות, קופצנית ולא יציבה.

האם ההורה, העומד מול מערכת זו, מפעיל שיקול דעת בוגר ואחראי? 

האם את/אתה כהורה מרוצה מהתקשורת שלך עם ילדך?

איך בנויה המערכת הרגשית שלנו?

איך מתמודדים עם רגשות החוסמים תקשורת כמו כעס ,עוינות והתנגדות, , עצב, רוגז , פחד וחרדה

ואילו רגשות אנחנו, המבוגרים, מפעילים מול אחד הרגשות הללו , כשאנחנו נמצאים באירוע ...

אפשר לחלק את התקשורת לתקשורת חוסמת ותקשורת מקדמת.

האירוע - ילד בוכה.

הרגש מייצר תגובה - מה התגובה של המבוגר לאירוע.

כאשר תגובה נשלפת מאוטומט ההרגלים שלנו, מוצדקים ככל שיהיו, לא תקדם את הילד להבנה וללמידה חדשה .

ואיך נדע ? כאשר הילד יחזור על מודל ההתנהגות שלו – וההורה יגיב מתוך הרגליו הוא וכולם יחד נזרקים למעגל אינסופי של גירוי-תגובה.

תהליך השינוי הוא קודם כל תהליך של התבוננות.

                       1  . הילד כועס, בוכה , פוחד

                       2  . המבוגר מזהה את הגירוי אצל עצמו

                       3  . עוצר –מתבונן באוטומט

                       4.   מזהה בשתיקה את הרגש שמגיב אליו – רחמים, כעס, חרדה, אשמה, דאגה .

                       5 . בוחר אם לפעול לפי ההרגל או לשנות.

נושא למחשבה- כאשר קורה משהו לא תקין שפוגם בסדר- ילד מקבל מכה, ילד בוכה, ילדים רבים – המבוגר בסביבה חש אי-נוחות ורוצה מיד להחזיר את הסדר על כנו –"לא קרה כלום" , נותנים מוצץ להרגיע. מחבקים , מרימים על הידיים, מרחיקים אותו מהמקום, רוצים שישכח, מסתכלים על הילד כעל יצור חסר-אונים שכל הזמן דורש הגנה ומלמדים אותו בדרך של גירוי-תגובה להיות תלותי, פסיבי

 (פסיביות שהופכת אח"כ לתוקפנות, כשלא מקבל את מה שהרגילו אותו) ודרשן.

תהליך השינוי הוא תהליך למידה  של התבוננות והקשבה.

תקשורת היא אמנות הדו-שיח.

גם כשילד בוכה אפשר לתקשר איתו. "מה קרה"? (גם אם ראיתי מה קרה – עלי לאפשר לו ביטוי) או – "ראיתי שנפלת." לא כל מצב של אי-נוחות לילד הוא מצב סכנה, הריצה המיידית להציל אותו, לא מאפשרת לילד התמודדות ופיתוח עצמאות.

המבוגר עומד לצד הילד, שואל בהתעניינות ולא בחרדה- תופס את תשומת-לבו ומכוון אותה החוצה, לחושים – מאפשר לו  לצאת מהמעגל הרגשי של הצער המתמשך .

שואלים:"איפה כואב?" "איך זה קרה?" נשארים במקום. לא מרחיקים את הילד. לא משכיחים את מה שקרה ולא אומרים: כלום לא קרה... אלא מדברים על העובדות. "רצת? נתקלת ב "-...., "מי דחף אותך?"

גם אם הילד לא עונה- היציבות שמקרין המבוגר משפיעה עליו לטובה.

לא שופטים , רק מאשרים ששומעים.. הרעיון – ההורה/מורה שואל שאלות ומאזין - לא מאשים, לא שופט ולא פותר הבעיות. אחרי שיחה כזאת , הילד נרגע, מסכים לקום ולחזור לפעילות בהדרגה.

הילד זקוק למעברים הדרגתיים –

דוגמה-הילדה צופה בטלביזיה. האמא מבקשת לבוא ולהתרחץ.

הילדה מבטיחה – עוד תוכנית אחת ואני באה.

ההרגל - האמא הולכת להכין את הרחצה או לענייניה האחרים (מתוך הרגליה שלה) ומהו מושג הזמן ? הילדה  לא מקיימת את הבטחתה- נוצרת מריבה ואיום בענישה ובתוכחת מוסר.

אפשרות לשינוי חיובי -  התוכניות בטלויזיה באות אחת אחרי השניה וקשה לילדה לעמוד בפיתוי. האמא תשים לב לזה ותעזור לילדה באירגון מושג הזמן .היא תשב ליד בתה ,יחד תסיימנה לצפות בתוכנית.  האמא תאמר- מסיימים. סוגרות את הטלביזיה והולכות יחד לאמבטיה.

כשנותנים לילד פקודה ומוסיפים :"אין ברירה", הילד מתמרד באופן טבעי. ואני אומרת: יש ברירה.

לא בין להתרחץ או לא להתרחץ, אלא בין לבצע את הפעולה בכעס ובין לעשות מתוך הבנה שיש מקום ללמידה. התוצאה – בית רגוע ושליו.

ההבדל הוא לא בין מה "בא לי" או "לא בא לי" , אלא בין מה נכון ומה לא נכון לעשות.

המעבר ההדרגתי הוא לא מערכת אינסופית של בקשות

באירוע שקורה -זהו את הגירוי... הבחינו ברגש שאתם מפעילים

מה התגובה שאני מייצר?

הבחירה – הרגל או תהליך לשינוי

השקיעו בתהליך ופירות ההשקעה לא יאחרו להגיע.

אשמח לשמוע תגובות  בפורום אתר "שורש ישראלי" .

אצל התלמידים המתקשים, חסרות מיומנויות היסוד והם לרוב רפי-חוש. לכן יש לתרגל את הפעלת החושים. קיום תוכנית לפיתוח חושים, מקנה את הכושר לקלוט את הסביבה, כמו שהיא ,בכל חמשת החושים.

התוכנית המיוחדת לפיתוח חושים, מאפשרת לגלות, מה בעולם דומה ומה שונה, בעזרת חושי המישוש, הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והחוש הקינסטטי, שהוא חוש התנועה והתנוחה של חלקי הגוף. חשוב גם לדעת את שמות חלקי הגוף.

חוש הראייה מאפשר ראיית צבעים (אדום, כחול) ,ראיית צורות (משולש מרובע) ומימדים (גובה, אורך).

חוש המישוש מאפשר להבדיל בין חלק למחוספס, חם או קר.

את חושי הריח והטעם, כמו גם כל החושים האחרים, מפתחים, על-ידי שימת-לב להתנסות יזומה, בבית ובמיוחד בחוץ - בחצר, ברחוב, בגן הציבורי, על שפת-הים או בשדה.

טיפוח הכושר לקלוט בחושים וגם להבדיל בין השונה לדומה בסביבה, מחזק את רצון הילד להיות תלמיד ומחזק את רצונו לגלות, איך לקחת חלק בנעשה בסביבה.

פיאז'ה, ב-1963, הדגיש את חשיבות הקליטה בחושים והשפעתה על החשיבה.
קליטת הסביבה בחושים ערכה רב, לעומת שמיעת מילים בלבד.
תפישה מוחשית מגדילה בהרבה את הרצון ללמוד.
פרופ' שמעון זקס, קרא לילד המתקשה ללמוד, "רפה חוש".
ראשית, מחזקים את נכונות הילד לקליטה בחושים ואת כושר תנועת המפרקים של הגוף. כאשר זה הושג, אפשר ללמוד קריאה, כתיבה וחשבון, ביתר קלות.



תקשורת בהגדרתה, היא העברת דבר או רעיון, ממני לשני, כך שיקבל ויבין, ואם יבין, יוכל לעשות. אפשר למסור כדור (דבר) ואפשר לתת מלה, לדוגמה -"שלום". אך לומר לילד להגיד שלום למישהו אחר, לא תמיד מתקבל אצלו בעין טובה - הוא יכול לתפוס את העשייה שלו ככניעה, מרגיש חשוף מול השני - מעדיף להסתתר מאחורי ההורים, ולכן משאירים את ההחלטה בידיו - אם לומר או לא.

מניסיוני בתקשורת עם ילדים מצאתי כמה פתרונות - משחק הוא דרך פעולה עוקפת התנגדות, למשחק יש כללים וחוקים, יש מגרש ויש שחקנים ולכן הילד, כשחקן, לא מרגיש כל כך חשוף ונכנע. במשחק, הכללים נקבעים על דעת שני הצדדים ואפשר לשאול להסכמתם.

הצעה למשחק "שלום":
מציירים או מסמנים יחד קו על הרצפה.
יושבים משני צידי הקו במרחק מה.
מתקרבים אל הקו והאחד אומר לשני: "תן לי את היד" ומצביע על יד ימין.
השני מושיט את ידו - לוחצים ידיים, בלי להגזים - במידה הנכונה.
בשלב השני, כל אחד, בתורו, מזמין את השני אל הקו ואומר: "אני מדבר "שלום". "מסכים לדבר שלום"?
אם השני אומר "מסכים" אומרים "תודה". מתחלפים.
אפשר לומר "שלום" עצוב, כועס או שמח, אפשר בלחישה, בדיבור, בצעקה או בצחוק.

הילדים של היום חכמים ועצמאיים, לרוב לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, מה שמקשה על ההורים לקיים תקשורת זורמת.
מה שילד כן רוצה - לדעת איך עושים: רוצה לדעת איך שורכים שרוכי נעליים, איך לבשל בעצמו, לדעת כל אחד רוצה - אבל כשהתקשורת מתבצעת כפקודה - "עשה מה שאני אומרת" יכול להיות שבדיוק את זה, לא ירצה לעשות.

במקום לתת פקודה אפשר לשאול שאלה. "רוצה לקרוא?" שאלתי את הילד הפרטי שלי ותתפלאו - מיד ענה בחיוב.

מה אפשר ללמוד? למשל, סדר יום, אורח-חיים של בוקר, שמטרתו - להכין את הילד לבית-הספר, לקראת היותו עצמאי, לא תלוי באמא או אבא, שיגידו לו מה לעשות.

שימרו על הכלל: עשו לשני רק מה שאתם אוהבים שיעשו לכם.



אהבה היא פעילות, לא תוצא סביל. טורחים למענה ולא "נופלים לתוכה". אהבה היא בראש וראשונה נתינה, היא הביטוי המעשי לכוחו של האדם, המופעל מתוך חירות ולא עקב כפיה.

תחום הנתינה אינו תחום הדברים החומריים, אלא מצוי בספירה המיוחדת לאדם. מה נותן אדם לחברו? ממה שחי בתוכו. הוא נותן לו משמחתו, מתשומת-לבו, מהבנתו, מידיעתו ,מבדיחות דעתו ומעצבונו - בכך הוא מעצים את תחושת החיים של האחר, בהעצימו את תחושת החיים שלו. אין הוא נותן כדי לקבל. הנתינה עצמה היא שמחה גדולה.

במה שנוגע לאהבה – אהבה היא כוח המוליד אהבה.

אם אתה אוהב את עצמך, אתה אוהב כל אדם, כשם שאתה אוהב את עצמך. אם אתה אוהב את כולם באותו אופן, לרבות את עצמך, אתה תאהב אותם, כאילו היו נפש אחת ונפש זו היא אלהים ואדם כאחד. מכאן שנעלה וצדיק הוא מי שאוהב את עצמו ואוהב את כל האחרים באותה מידה עצמה. לאהוב מישהו, משמע להוציא לפועל ולרכז את היכולת לאהוב.

האישור של חיי שלי, של אושרי, צמיחתי, חירותי, מושרש ביכולת שלי לאהוב, לא רק את משפחתי וילדי, אלא כל אדם באשר הוא אדם. התנאי העיקרי להשגת אהבה, הוא התגברות על הנרקיסיסטיות שלנו, שמתבטאת בכך, שאנו מרגישים כממשי, רק מה שקיים בתוכנו.

הקוטב המנוגד לנרקיסיזם, הוא ראיית השני, לא לפי משאלותינו, ציפיותינו או פחדינו. האהבה מחייבת, על כן, את התפתחות הענווה והתנערות מחלום הילדות של אני כל-יודע וכל-יכול.

היכולת לאהוב תלויה ביכולת לתת אמון בשני ואמונה בעצמנו - באותו גרעין פנימי ובלתי משתנה באישיותנו, המתקיים כל חיינו, למרות נסיבות משתנות - זהו הגרעין מאחורי המלה "אני" ועליו מבוססת ההכרה הפנימית שלנו בזהותנו.

רק אדם שיש לו אמונה בעצמו, יכול שתהיה לו אמונה בשני - ולפי ניטשה - זהו אחד התנאים עליו מושתת הקיום האנושי.