בחרתי כמה סיפורים, המייצגים, את דרך עבודתי, המאופיינת בהכנת תוכנית ייחודית לכל אחד, במטרה ליצור תקשורת פעילה ובונה, השמה דגש על הצלחות ואמון ביכולתו של הילד.


ישראל (שם בדוי)
את ישראל פגשתי בגן, כשהיה בן שלוש. ישראל מילמל קולות לא ברורים, שידר תוקפנות, אי-שקט וצורך להרוס. ישראל אובחן כמפגר, עם חשש לנסיגה.

איך לתקשר עם ישראל?
שמתי לב שהוא הרבה לטפוח לעצמו באגרופים על החזה, והעליתי בדעתי לתקשר אתו בתנועה, ללא דיבור - דרך חיקוי. אני עושה תנועה והוא חוזר אחרי. זה היה הבסיס לעבודה המשותפת שלנו. תקשורת בתנועה - דרך חיקוי. וזה היה הבסיס ללמידה והתקדמות.

ההבנה שנוצרה אצלו, שהתקשורת שלו מובנת ומתקבלת - ללא שיפוט, ללא ביקורת, בהסכמה מלאה. מגע... מגע... מגע ... בעצמים, בחומרים, מים, חול, עצים, קירות, פלסטלינה, הוא נוגע ואני אומרת שם לעצם. לאט, לאט נמצא מוצא. הצורך להרוס בא על סיפוקו בפעילות מתמשכת - מובנית ומאורגנת, בשליטה.

היה מגיע ואומר: "חדר, חדר, חדר..."

בן ארבע וחצי, התחיל ישראל לומר שמות לעצמים. אחר-כך בנה את הפעלים. לעצמו דיבר בגוף שלישי: "ישראל רוצה טיול", "ישראל רוצה מים". לשאלה שלי: "מי רוצה"? ענה: "ישראל". זאת היתה התקדמות משמעותית - מישהו קיים. מישהו ישנו.

בעקבות האבחונים הראשוניים, הקשים, התקבל לגן של אקי"ם, גן של ילדים עם פיגור שכלי. אמו החליטה, החלטה אמיצה, לא לצאת נגד המערכת, לקדם את ישראל, במקביל, ואז לבחון את המצב. שנה לאחר-מכן, עבר ישראל לגן משולב ומשם לכתה א' רגילה.

"ישראל" הפך ל"אני". "אני העושה". "אני הלומד". ההתקדמות שלו הפכה מהירה, קריאה, כתיבה, מחשבים, פעילות גופנית וחשיבה.

ישראל עלה לכיתה א' רגילה, המשיך בלימודיו, חניך ומדריך בתנועת נוער, סיים את מבחני הבגרות, משרת בצבא. נפגשנו לאחרונה, בחור עם השקפת עולם חברתית, מודע ליכולותיו, עומד לעבור קורס חובשים. שוחחנו באריכות. לסיום, צחק: "הכל הצליח, חוץ מדבר אחד - אני מדבר יותר מדי."

גיל (שם בדוי)
גיל הגיע אלי כשהיה בכתה ג', עם בעיות רגשיות קשות ותופעות לוואי של תרופות נגד דיכאון, עד כדי רצון להתאבדות. לרכוש את אמונו היה תהליך איטי, ארוך ומתמשך, נעזרתי בכלבתי "מונה," שהפכה לחברתו הטובה, ובזכותה אפשר היה לשכנעו להגיע לשיעור.

זמן ניכר הוקדש לפעילות מחוץ לחדר הלימוד, יצאנו לטיולים עם הכלבה, בחורף נכנסנו לשלוליות, מצאנו גבעה מאחורי הבית, שם שיחקנו. גם הלמידה התבצעה במקומות פתוחים. שיתוף הפעולה עם המורה היה הדוק.

בשנים שלמד אצלי, נוצרו יחסי אמון בינינו, גיל למד לקרוא, שלב אחרי שלב, המטרה הייתה להחזיר לילד את שמחת החיים והאמון ביכולתו. לקראת עלייתו לחטיבת הביניים, עלה שוב השיקול לאן ילך. לפי המלצתי, גיל התקבל לחטיבת-ביניים רגילה, למגמת ספורט. הוכנה לו תוכנית מיוחדת. הוא הצטיין בספורט וסיים. בצבא, איך לא, שירת ביחידת הכלבים... היום גיל עוסק במוזיקה.

יובל (שם בדוי)
יובל בן ארבע היה כשנפגשנו. מצבי-רוח, חוסר ביטחון ביכולתו, בעיות חברתיות עם ילדים, בעיות באירגון. בשנה הראשונה נפגשנו פעמיים בשבוע, פגישות אינטנסיביות דרך משחקים מיוחדים שפיתחתי, לבניית יחסי אמון, יצירת גבולות ברורים והכרה ביכולתו.

עד עלייתו לכתה א', יובל למד לקרוא - התברר שהוא ילד מחונן בכל הקשור ליכולתו הקוגניטיבית - ואולם הבעיות ההתנהגותיות, המשיכו והתחדדו בביה"ס. בכיתה א' היתה דרושה עזרה ונמצא חונך מתנדב - קרוב משפחה, שעזר להתאקלמותו בכיתה ולתיווך עם המורה. אולם, בפעמים שהחונך לא היה, היו בעיות משמעת, מריבות עם ילדים, במיוחד, חוסר יכולתו לעמוד בפני גירויים.
בפגישות עם המורה, ההורים ופסיכולוגית ביה"ס, הוברר לאנשי המערכת, כי ההורים התנגדו באותה תקופה ,למתן תרופות הרגעה. עזרנו ליובל להתמודד עם מצבים שיוכל לעמוד בהם ולא יזדקק לשימוש באלימות, הן מילולית והן פיזית. במקביל עבדתי אתו על ההתארגנות, על תקשורת חליפית, שיחקנו משחקי תפקידים עד שיכול היה לראות את עצמו יושב בכיתה, ולא מחליש את עצמו ע"י תגובות להערות או להצקות של ילדים בזמן השיעור.
יחסי האמון, והמפגשים בינינו נמשכו כחמש שנים. יחסיו החברתיים השתפרו, כושר האירגון התחזק, הוא מצא עניין נוסף בחוג פעילות עם בעלי-חיים ובשלב זה נפרדנו. כיום יובל בחטיבה, נבחר למצטיין שכבתי.

תמר (שם בדוי)
בת ארבע. בבית, שני אחים גדולים. כולם מנסים לרצות אותה ולזכות בתשומת-לבה. היא לא מתייחסת לאף-אחד. בגן, ביישנית, מסוגרת, פסיבית. בבית - שתלטנית ורודנית. יש לשרת אותה ולבצע את כל רצונותיה.

במשך שנתיים, הילדה לא ישנה שינה רצופה ומזעיקה את ההורים לחדרה בצרחות, צעקות, בכי. כשבאים לחדרה - מגרשת אותם. כשהולכים - רצה אחריהם וקוראת להם לחזור. כשמנסים לחבק אותה נאבקת בהם,שורטת ונושכת. כל דבר קטן, שלא מסתדר לפי רצונה, גורם לה לצרוח, לשכב על הרצפה. בעיות אכילה, בסדר היום, הקימה בבוקר בעייתית - אם לא מסכימים שתלבש מה שרוצה. תשומת-לב מיוחדת, כשניתנת לה מצד ההורים, זוכה מצידה להתעלמות.

מצד שני - לא נותנת לאמא לזוז בלעדיה, מחבקת ומנשקת, משחקת איתה ומשתמשת בגופה של האם למשחקיה היא, ולשליטתה.

תהליך הטיפול:
תהליך העבודה היה משולב. פגישה עם ההורים לחוד, ופגישה עם תמר ואמא , לסירוגין.
ההורים עברו תהליך של שינוי חשיבתי שעיקרו - לא -"איך הילדה צריכה להתנהג ומה לא בסדר אצלה" אלא - "מה אנחנו, כהורים בכלל, וכאבא ואמא בפרט, יכולים לעשות." ההורים הבינו ותירגלו את שינוי ההרגלים שלהם. כל החלטה, פעולה שעומדת להתבצע, נאמרת לילדה מראש, ומתבצעת באופן חד-משמעי.

"הולכים לישון" - ביצוע מיידי, ללא עיכוב. אם אבא הוא זה שנמצא לידה - אין ויכוח. אם אבא נכנס הביתה, והיא לא מתייחסת, הוא מתנהג ועושה את הפעולות הרגילות בבית, ללא כעס, טינה או עלבון. אין דברנות מיותרת, לא מתווכחים .אומרים ועושים.

התהליך לא עבר בקלות. תמר התנגדה בכל תוקף. היו פעמים שהאם התקשרה תוך כדי משברים, ואני הדרכתי אותה בטלפון, תוך כדי האירוע, שנמשך לפעמים שעה ויותר.

המטרה של ההורים - ליצור נוכחות. לשתוק כשצריך. לא להעביר ביקורת. בלילה, באים ויושבים לידה, בשתיקה. בלי לדבר, בלי לשאול, בלי להציע. כשביקשה מאמא שתשב לידה - אמא הסכימה. רק נמצאת, בלי לדבר.

השיפור:
ההתקדמות היתה הדרגתית. לרגע נראה שהכל בסדר, ואז פתאם באה התפרצות חזקה. ההורים לומדים להתנהל במצב של שינוי לא יציב ,מנמיכים ציפיות, עוברים מתקווה לייאוש. אך ממשיכים בתירגול. כל שינוי דורש התמדה ועקביות. הדרך לא קלה ומלאה מהמורות.

ההצלחה לאחר שלושה חודשים:
תמר שוכבת לישון, אבא ואמא אומרים - "הלילה את ישנה וגם אנחנו הולכים לישון." תמר מתעוררת בלילה, כהרגלה, וקוראת לאמא. אמא לא עונה, כי הודיעה ששכבה לישון, והיא מקיימת את הבטחתה. אחרי כמה דקות, תמר מופיעה אצלם לחדר-השינה. ניגשת למיטה ומבקשת מים. הם ישנים, כפי שהבטיחו. תמר הולכת לבד, למטבח, בשתיים בלילה, מוזגת לה מים, הולכת לשירותים, חוזרת אליהם לחדר, בודקת אם הם אכן ישנים,חוזרת לחדרה, וישנה כל הלילה - לילה ראשון מזה שנתיים וחצי.

מכאן, ההתקדמות היתה מהירה. השיפור הורגש בפעילות בגן, פתאם ילדים רוצים את קרבתה, הולכת לחברה, נשארת לבדה בלי אמא, שרה ומזמרת, שמחה ופורחת, הבית נעשה רגוע ושליו והכל בא על מקומו בשלום.